<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער השלשה עשר</h1>
<h2>דף יט.</h2>
בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"א] אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. ומייתו לה נמי בפרק ב' דכתובות [י"ט ע"א] ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב]. ורבינו חננאל ז"ל כתב שהיא הלכה, וכן דעת אבי זקני הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק ב' דכתובות [י"ט ע"א] ובפרק מי שמת, וגם דעת הריא"ף ז"ל נראה שהיא כן כמו שגלה דעתו בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב], וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ט מהלכות מכירה [ה"ט]. ומשמע מלשון זה שני דברים ושניהם אמת האחד שחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן הם גדולים, שאין המלוה מחתים בשטרו אלא אם כן הם גדולים וכן משמע מההיא דכתובות. והשני שאין העדים מעידים על האדם וחותמין על השטר אלא אם כן יודעים שהוא גדול. וכן משמע מההיא דבפרק מי שמת, וכן משמע מדברי הר"מ ז"ל בפרק הנזכר. והענין הזה נחלק לשלושה חלוקות. האחד שאין אנחנו צריכין לגדלות כלל אבל צריכין גבול ידוע. והשני שאנו צריכין לגדלות והגדלות מספקת. והשלישי שהגדלות אינו מספיק וצריך שיעור אחר אחר זמן הגדלות. אמנם הדברים שאין אנו צריכין [בהם] לגדלות כלל אבל צריכין גבול ידוע היינו דתנן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"א] הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ואמרינן עלה בגמרא עד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה וטעמא מאי אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו. ורבנו האיי גאון ז"ל כתב בשער ג' של ספר המקח שלא ימכור אלא כדי חייו. והרמב"ן ז"ל חלק עליו בחדושי מציעא בפרק קמא [ט"ז ע"א], ורבנו יוסף הכהן בספר משפטי השנים גם כן נחלק על הגאון, וכן (הרמ"ה) [דעת הרא"ש] ז"ל [גיטין שם סי"ט] והרשב"א ז"ל [בחי' גיטין נ"ט ע"א]. ונראה לי לעניות דעתי כי הגאון ז"ל תפס בפשיטות כדי חייו שלא תקנו לו למכור מהמטלטלין אלא [ב]שיעור כדי חייו בלבד, אבל הרמב"ן ז"ל מפרש כדי חייו כדי שיוכל לחיות. ולענ"ד נראה הוכח לדברי הר"ם ז"ל מדאמרינן בפרק כל הגט [גיטין כ"ו ע"א] דכותבין טופסי גיטין משום התקנה וקאמרי בירושלמי [גיטין פ"ג ה"ב] משום תקנה דסופר כדי חייו, ואין הכונה שלא יכתוב טופסין אלא כדי חייו, אבל הכונה שיכתוב כמה שיוכל לכתוב מהטופסין כדי שיוכל לחיות. ובפרק מציאת האשה [כתובות ע' ע"א] אמרינן דדוקא כשאין לו אפוטרופוס אבל יש לו אפוטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר. וכתב הרמב"ן ז"ל בפרק השולח (גיטין מ' ע"א) [שיש אומרים] שלא אמרו אלא באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אבל במנוהו בית דין מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ולאו מילתא היא. וכן כתב רש"י ז"ל בסוף פרק מציאת האשה [כתובות ע' ע"א]. ואדוני אבי מורי הרב נר"ו כתב בגליונותיו שיש להוכיח גם כן מדברי רבנו ז"ל שאף בקיום האפוטרופוס אין מעשיו כלום, ולא הבנתי דבריו שזה חדוש גדול הוא שהקטן בפני עצמו מוכר וממכרו קיים והאפוטרופוס בפני עצמו מוכר וממכרו קיים וכשמכרו שניהם לא יועיל[ו]. ומדברי הרמב"ם ז"ל [הל' מכירה פכ"ט ה"ז] נראה שאם האפטרופוס קיים מעשיו קיימין שהרי כתב ז"ל במה דברים אמורים בקטן שאין לו אפוטרופוס אבל אם היה לו אפוטרופוס אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת האפוטרופוס שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלין יקיים ע"כ, אבל נראה שבקרקעות קיומו אינו כלום לפי שמכירת הקטן לבדו בהם אינה כלום, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי, ושמא לזה כיון אדוני אבי מורי הרב נר"ו. והכלל בזה הוא שהקטן בלא אפוטרופוס מעשיו קיימין ובאפוטרופוס אין במעשיו כלום, והקטן שמכר מטלטלין וקיים האפוטרופוס דבריו קיימין שכיון שלא באפוטרופוס היה יכול למכור. ובקרקע כיון שלא היה יכול למכור קיומו של אפוטרופוס אינו כלום כיון שעקר המכר בטל. ואמרינן נמי התם [גיטין נ"ט ע"א] דמתנתו מתנה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מרובה ואחד מתנה מועטת. ודקו בה רבואתא מדלא קאמר אחת מתנת קרקע ואחת מתנת מטלטלין נראה דדוקא במטלטלין דאיירי בהו. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ט מהלכות מכירה [ה"ו]. ואפילו לא ירש אותן מטלטלין מאביו, וסברת הרא"ש ז"ל בסימן רמ"ח דאין ממכרו ממכר. ובדאיכא אפוטרופוס כתב רבינו חננאל ז"ל בשם רבנו האיי גאון ז"ל דמתנתו מתנה וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק מציאת האשה [כתובות פ"ו סכ"ג] ובפרק הניזקין [גיטין פ"ה סי"ט]. אבל מדברי הר"מ ז"ל שכתבתי בסמוך נראה שגם במתנת מטלטלין אין מעשיו כלום אלא בקיום האפוטרופוס. הרי שאין אנו צריכין בזה לגדלות אבל צריך גבול ידוע שקודם שש שנים אין מעשיהן כלום, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ט מהלכות הנזכרות [ה"ו] קטן עד שש שנים וכו' עד אינו יודע בטיב משא ומתן ע"כ. והרמ"ה ז"ל כתב דעד עשר סתמיה בחזקת שאינו חריף וצריך בדיקה מכאן ואילך סתמה בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף, והר"מ ז"ל [הל' מכירה פכ"ט ה"ח] [כתב] שאין מקח קטן קיים במטלטלין אלא בשמשך וכו' והראב"ד ז"ל השיגו בפרק כ"ט מהלכות מכירה. ועוד יש דברים אחרים בדינין אלו אלא שאין כאן מקומן שלא רציתי לכתוב בכאן אלא מה שהוא צריך לענין עדות.
והשני הוא שאנו צריכין לגדלות והגדלות מספקת. גרסינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] שלח (גדל בר מנשיה) [גידל בר מנשיא] לרבא ילמדנו רבנו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר וקא מקשי בתלמודא ולישלח ליה תינוק וקא מהדר מעשה שהיה כך היה ותו קא מקשי ולישלח ליה בת י"ב ויום אחד וקא מהדר מעשה שהיה כך היה. ומשמע מהכא דתינוק שהגיע לי"ג שנה ויום אחד ותנוקת בת י"ב שנה ויום אחד והביאו שתי שערות מקחן מקח וממכרן ממכר אפילו בקרקעות. והיינו בקרקע שקנה להם אפוטרופוס או שנתן להם במתנה או שנפל להם בירושה מבית אבי אמם, [אמ"ה מפרש ההלכות אפי' מאביו]. וכן כתב הרמ"ה ז"ל בשמייהו דרבואתא ז"ל. ודוקא שיהיו יודעין בטיב משא ומתן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ט מהלכות הנזכרות [הי"ב] וקטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר י"ג שנה ויום אחד והבת אחר י"ב שנה ויום אחד אף על פי שאינן יודעין בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין, אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיהא יודע בטיב משא ומתן אחר שיגדיל. וכן דעת הריא"ף ז"ל. וגם הרא"ש ז"ל מודה בזה שאינו יכול יכול למכור עד שיגדיל, אבל אחר שהגדיל אף על גב שאינו חריף ויודע בטיב משא ומתן סובר הרב ז"ל שממכרו ממכר אפילו בקרקעות. ואם הגדיל ולא הביא שתי שערות ונולדו בו סמני סריס מעשיו קיימין ואם לא נולדו בו סמני סריס אין מעשיו כלום עד רוב שנותיו. ורוב שנותיו הם ל"ה שנה ויום אחד כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות אשות [הי"ב], אבל בדברי המפרשים בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] ובספר החשן בסימן רל"ז שהם ל"ו שנה. וכן באבן העזר בהלכות מיאון [סימן קנ"ה], והכי מסתבר דאי ל"ה שנה חצי שנותיו יום אחד לא קרי ליה רוב שנותיו. וסמני סריס קא מפרש להו בפרק הערל [יבמות פ' ע"ב] ולקמן בסיעתא דשמיא אכתוב אותם בשער נפרד [שער ט"ו] (מ"ש) עם שאר הסימנים. ונראה לי דהוא הדין נמי בבת שאם הגדילה ולא הביאה שתי שערות ונולדו בה סימני אילונית מעשיה קיימין ואם לא הביאה סימני אילונית עד רוב שנותיה ולפנינו אכתוב גם כן סימניה.
והשלישי הוא שהגדלות אינו מספיק וצריך שיעור אחר אחר זמן הגדלות, והוא במוכר בנכסי אביו שאף על פי שהוא גדול אינו יכול למכור עד שיהיה בן עשרים וכדאמרינן בפרק החובל [עי' גיטין ס"ה ע"א] ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים. ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"א] נמי אמרינן בן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן מבן י"ח שנה ורב הונא (אמר רב) [בר] חיננא אמר רב נחמן מבן ך' שנה ומסקנא התם דלמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן ך'. ולאפוקי ממאן דאמר מבן י"ח. והכי פסק הריא"ף ז"ל [ב"ב שם] וכבר דחה דברי החולקים בראיות ברורות כמו שהאריך בהלכותיו, ובדברי המפרשים גם כן שם. ונכסים אלו שאינו מוכר בהם הם קרקעות שנפלו לו מאביו ואפילו הביא שערות (ויודע) [ואפי' יודע] בטיב משא ומתן כן דעת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל [הלכ' מכירה פכ"ט הי"ג], אבל רבנו האיי גאון ורשב"ם ז"ל ובעל העטור ז"ל בקבלת עדות סוברים דאם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן שיכול למכור קרקעות בנכסי אביו כיון שהגדיל והביא שתי שערות אפילו אינו בן ך', וכן היא (דעת) [סברת] הרא"ש ז"ל [גיטין פ"ו סל"ג]. ואדוני אבי מורי הרב נר"ו בתשובה [תשב"ץ ח"ד ס"ג] דעתו נוטה לדבריהם. והר"ז הלוי ז"ל יש לו גם כן סברא אחרת בזה והוא שבן י"ג שנה והביא סימנים מוכר בנכסי אביו אם הוא יודע בטיב משא ומתן, ואם הוא בן ך' שנה והביא שתי שערות יכול למכור בנכסי אביו אפילו אינו יודע בטיב משא ומתן, (ומטלטלין) [ולעניין מטלטלין] מוכר אפילו [אינו] בן ך'. ולענין מתנה מתנתו מתנה דאי לאו הוה ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה מתנה ואמור רבנן [ב"ב קנ"ה ע"ב] (דכי הוי) [דתיהוי] מתנתו מתנה דליעבדו ליה מליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הל' מכירה פכ"ט הי"ד] מתנתו כשהוא פחות מבן ך' בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע הרי זו קיימת שאלו לא הגיע לו הנייה גדולה לא נתן והוא דבר שאינו מצוי תמיד ואמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהיו דבריו נשמעים ע"כ. ואף למכור בנכסי אביו כשהוא בן ך' דוקא כשהביא שתי שערות או בשנולדו לו סמני סריס וכמו שכתבתי למעלה. ונראה שאין הפרש בין בת לבן בזה אף על פי שלענין גדלות האשה ממהרת לבא לפני האיש כדאיתא בנדה בפרק [יוצא דופן (מ"ז ע"ב)] אבל לענין עשרים השוו חכמים מדותיהם ואי איתא לא הוה שתוק תלמודא, ותו דהא בפרק יוצא דופן [שם] השוו בית הלל ובית שמאי מדותיהן דבית הלל אמרי דעד ך' ולא הביא שתי שערות הוא הסריס והיא האילונית ובית שמאי אמרי י"ח ורבי אלעזר הוא דמפליג בין זכר לנקבה דלזכר ך' ולנקבה י"ח ובפרק הערל [יבמות פ' ע"א] מייתו לה וקאמר דחזר בו רבי אליעזר ואין זה צריך לפנים כך נראה לי. והני ך' שנה נראה לי דלא צריכי להיות שלמים. שהרי בגמרא [ב"ב שם] מקשו למאן דאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן ך' מדתנן בפרק יוצא דופן [נדה שם] בן ך' שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן ך' והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם ומתרצי לה כדמתרצי. אלמא דבן עשרים דלמכור בנכסי אביו (בבן) [כבן] ך' שלא הביא סימנין, ובבן ך' שלא הביא סימנין כתב הרמב"ם ז"ל בפרק (ד') [ב'] מהלכות אישות [הי"א] זה לשונו הגיע זמן הזה ולא הביא שתי שערות אף על פי שנראה בו סימני סריס הרי זה קטן עד שיהיה בן ך' שנה פחות ל' יום וכן כתב בענין בת ך' שלא הביאה סימנין. והראב"ד ז"ל [שם ה"ד] השיג עליו זה לשונו א"א זה השיעור איני יודע מה הוא והיה לו לומר בת ך' שנכנסה בה ל' יום. וכן השיג עליו בענין בן עשרים שלא הביא סימנין א"א שנכנס ל' יום בשנת ך'. ובפרק יוצא דופן אמרינן רבי יוסי בן (כפר) [כיפר] אומר משום רבי אליעזר שנת ך' שיצאו ממנה [שלשים יום] הרי היא כשנת ך' לכל דבריו. ואף בפרק קמא דראש השנה [י' ע"א] מוכח כדברי הראב"ד ז"ל מדאמרינן התם דרבי מאיר דסבירא ליה יום אחד בשנה חשוב שנה קאמר דפר האמור בתורה סתם בן כ"ד חדשים ויום א' ור' אלעזר דאמר שלשים יום בשנה חשובים שנה קסבר דפר האמור בתורה סתם בן עשרים וארבעה חדשים ול' יום, אלמא דל' יום בתחלת שנה שלישית בעינן להו ובמסקנא דרבי אליעזר מאי טעמא דכתיב בראשון באחד לחדש ומדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקא מקרי ליה חדש שמע מינה יום אחד בחדש חשוב חדש ומדיום אחד בחדש חשוב חדש שלושים יום בשנה חשובים שנה וחדש למנוייו ושנה למנוייה. הרי מבואר דבתחלת השנה סגי שלושים יום בשנה חשובים שנה. ובספר אבן העזר בהלכות מיאון [סימן קמ"ה] כתב ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל היתה בת ך' שנה פחות ל' יום ולא הביאה שתי שערות ונראו בה סימני אילונית הרי היא אילונית ע"כ. נראה דטעות סופר הוא אלא כך יש לו לשנות אם היא בת י"ט שנה ול' יום דקיימא לן דלא בעינן ך' שנה שלימים כיון דלא תני בת ך' שנה ויום אחד כי היכי דתני בת י"ב שנה ויום אחד ושלושים יום בשנה חשובים שנה, אבל אין שום טעם לומר ך' שנה פחות ל' יום עד כאן דברי הרב ז"ל. ואדוני אבי (האריך) [הצריך] עיון בפסקי נדה שלו הני ל' יום אי בעינן יום ל' כלו או מקצתו. מכל מקום מדברי שניהם למדנו שאין צריך שתהיה בת ך' שלימה אלא שנכנסו בה ל' יום לדברי הראב"ד ז"ל או שנשארו מהשנה ל' יום לדברי הרמב"ם ז"ל. וכדברי הראב"ד משמע וכהסכמת אבן העזר. ובמקומות שנוהגין לדון על פי (הרב) [הר"מ] ז"ל חוששין לדבריו וצריך בזה בדיקת חכם.
